<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פט"ו</h1>
<h2>דף לז:</h2>
ורב אחא משבחא והרי"ף פסקו כרבי יוחנן פרק כל שעה. והא דמסכת חלה פרק קמא (מ"ה) דקתני הסופגנין והדובשנין והאסקרטין וכו' משום הכי פטורין דהויא להו אפייתן לחום החמה, שאלו הייתה אפייתן באלפס היו חייבין לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח, דנהמא הוא וחייב בחלה. ובעל הלכות משמיה דכהן צדק פסק כרבי שמעון בן לקיש דאמר בשהרתיח ולבסוף הדביק חייב, אבל הדביק ולבסוף הרתיח פטור. ואיכא מאן דפסק כרבי יהודה דאמר אין מעשה אלפס חייב אפילו הרתיח ולבסוף הדביק שאין לחם אלא האפוי בתנור ואינו חייב בחלה, ואיכא עלה פירכא וכמו שהביא הרי"ף מההיא דפרק החולץ (יבמות מ' א'), והאי חלוט דקאמרינן מצה היא למאי הלכתא, אמר רבינא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. והראב"ד הקשה עליו עוד מההיא דפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ח א') דאמרינן טורקנין כוכא דארעא, וכתב ז"ל, נראה לי כעין כוך שעושין בארץ ומסיקין אותו ואופין בקרקעיתו, ואף על פי שאינה עיסה גמורה אלא גבלה בעלמא חייבת בחלה, ויוצא בה ידי חובתו בפסח, ומברך עליה המוציא היכא דקבע עליהן. ומיהא שמעינן דאין הלכה כרבי יהודה דאמר, אין לחם אלא האפוי בתנור. ומתוך דבריו נראה שסמך למה שכתבו קצת המפרשים, שמה שבלילתו רכה שהוא כמו גבלא בעלמא, אם יהיה אפייתו יבשה כלומר בלא משקה כעין הסריקין המצויירין העושים בדפוס התיום מברזל, אם קבע סעודתיה עליהן כלומר שלא אכל לחם אלא הוא, חשביה נהמא. עוד כתבו, שאם יהיה אפייתו לחה כלומר במשקין כמעשה הצפחיות בשמן, דלאו נהמא הוא כלל. וראיתי בספר המצוות הקצר וכן הלכה, דתחלתו סופגנין וסופו סופגנין פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא, תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה, ומטוגנת בשמן היינו סופגנין. ומה שבלילתו רכה אינו נקבע לחלה אלא מאפייה ואילך, שהרי פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ט א') אמרינן, הלש והמקטף והאופה, הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר ולחלה וכו', ולא היה צריך להזכיר אופה אחר שמזכיר לש שהרי נגמרה מלאכתו לחלה משעת לישה, אלא משום דאיכא דאינו חייב בחלה אלא מאפיה ואילך לא מלישה והיינו שבלילתו רכה, ותנא מקטף כדרך ששנה (מגילה י"ט ב'), חרש עם שוטה וקטן בקריאת מגילה.
<h2>דף מו.</h2>
אחר שנתגלגל לנו זכרון מצה נביא דין חלתה בפסח. הלש עיסה בפסח ביום טוב ראשון או אחרון יפריש ממנה עוגה קטנה ולא יקרא לה שם חלה עדיין, שהרי אינו יכול לשורפה כדין חלת האור, דתרומה טמאה גמרינן מקדשים ואין שורפין קדשים ביום טוב, שנאמר (שמות י"ב י'), והנותר ממנו עד בקר, תן לו בקר שני לשריפתו. גם אינו יכול לאפותה, כיון שאסורה לאכול שהרי תרומה טמאה היא והויא לה אפיה שלא לצורך, ולהטיל לה צונן כבן בתירא לכתחילה לא, ואלו היה יום טוב אחר היה יכול לשהותה עד החול שאין בו איסור חמץ, ומשום הכי לא יקרא לה שם עד שתאפה כרבי אליעזר, ולאחר אפייתם יתן הכל לסל ויקיף ויגיע העוגה ההיא למצות ואז יקרא לה שם חלה, ויברך עליה תחלה להפריש חלה ויניחנה עד החול וישרפנה. ובי"ט אחר משקרא עליה שם חלה אסור לטלטלה, דהא טמאה היא ואינה ראויה לאכילה, ואמרינן פרק אין צדין דגים (ביצה כ"ז ב'), מעשה ושאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזנה ממקומה. ודוקא חלת ארץ ישראל שאינה ראויה לשום כהן, אבל חלת חוצה לארץ שראויה לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו או בלא טבילה על ידי ביטול, ראויה לטלטל. ואפילו אם יהיה בעיר שאין שם כהן, כמו שמטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל עורבים, ואפילו אדם שאין לו עורבים. מכל מקום אם שמא אירע לו ביום טוב של פסח שקרא שם לחלה בעודה עיסה, דהשתא אינו יכול לשורפה ולא לאפותה, עביד לה כבן בתירא ויניחנה בכלי מלא מים ולא תחמיץ ובחול ישרפנה, אבל לא לכתחלה. והא דאמרינן מסכת ביצה פרק קמא (ח' ב'. ט' א'), אמר רבה שחט צפור מבעוד יום אין מכסין את דמו ביום טוב, גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב. פסק הרי"ף ז"ל כאבוה דשמואל שכתב ז"ל, גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה ביום טוב, אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב, והלכתא כאבוה דשמואל דגרסינן פרק אין משילין (ביצה ל"ו ב'), ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנן לכהן בו ביום, והני מילי דטבלי מאתמול אבל פירי דטבלי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה, מפרישין ויהבינן לכהן. והר"ז ז"ל חולק עליו ומוקים ההיא דמשילין פירות שהביא הרב בחלת ארץ ישראל דטבלה ואיכא משום מתקן, אבל חלת חוצה לארץ דקיימא לן כשמואל דאוכל והולך ואחר כך מפריש לא טבלא כלל ואין בה משום מתקן, ולזה כרבה מסתברא דבחלת חוצה לארץ קא מיירי, והראב"ד ז"ל כהרי"ף. כתב הרב בעל ההשלמה, דפלוגתיהו בין בחלת ארץ ישראל בין בחלת חוצה לארץ, וטעמא דרבה דכיון דלא גזרו על חלה, שהרי מותר לגלגלה ביום טוב, לא שנא גלגלה ביום טוב או מערב יום טוב שמפריש חלתה כיון שאין מותר לאכול ממנה בלא הפרשה, מה שאין כן בכיסוי שמותר לאכול בלא כיסוי, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
מדת הפסח (היינו עיסה לפסח) לרב רבי יונה, כלי גבהו שש אצבעות, רחבו שבע, ארכו שמונה, וכל זה בחללו, והכל בגודל. והר"ם ז"ל מסכת חלה פ"ב (מ"ו), מדה של עשר אצבעות על עשר ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק מאלפים ות"ק מן האצבע, וכל זה בדיוק, ובגודל (ע"כ). אבל לא יפריש ממנה חלה עד שתאפה כל הפת, והסל מצרפן לחלה.
